Salad Ballad / Me

I asked: "On which cutting board should I cut the vegetables?"

On the blue one, she said, no , it's for the meats

On the green one, she said, no, it's a total yuck, we should chuck-it-away

"The orange one?,"  I asked

On the orange one, she said ,no, it's for the onions

On the new red one; but don't cut onions on it, it leaves an aftertaste

Onions you should cut on the orange one

James Gleick's "The Information": a History, a Theory, a Flood, minus the Flood

If you are looking for a good place to start reading about the web, Big-Data and such like, Gleick's "The Information" should not be your first choice. Or the second one, or the Nth one for that matter. The title reads – a History, a Theory, a Flood. The History gets about a third of the book, the Theory, all the rest except for two offshoot chapters at the end. The flood – the web – is not completely neglected, but it is not the story Gleick wanted to tell. "Internet" is indeed in the index. It has 5 references. Information Theory kind of takes up all the rest.

This does not mean that the book lacks its charms. The episodes about African drum languages, first dictionaries, Charles Babbage and Lady Lovelace are excellent. The last one in particular oozes 19th century goodies for the steampunk fan. The description of Europe's Semaphore towers systems and the different pricing mechanisms used by telegraph companies so similar to today's Cellular providers are also worthwhile, as is the description of the scientific research of the phenomena of chain letters.

The main course of the book is also decent. Chapters discussing the formation of the information theory present an interesting introduction to Claude Shannon and his work and a general informative introduction to the contributions of many others such as Turing, Gödel and Kolmogorov. Nevertheless, they seem to send the first time reader into too many directions at once, and the conscious effort made to create a coherent plot does not pay off.

Later chapters describing the use of information theory in biology, specifically in genetics, and then in physics create a dendritic plot line that seems at times quite random. In one of the last chapters, the one dedicated to quantum computing, Gleick completely leaves the casual reader out of his aims - this chapter's only possible result would be not an understanding of the subject matter but at best an admiration for the heroes who do, Gleick supposedly among them.

Like Gleick's "Chaos", "The Information" is quite taxing. Too much of the text seems to form separate parts that could only be brought together under a title as ephemeral as "Information". Quite a few times the speckle of actual mathematics thrown in is non-rigorous in the sense that it does not supply the necessary stepping stones for the casual reader to follow, meaning it is there for only two possible reasons: for decoration or for showing just how smart Gleick is.

Wikipedia tells me the book was on New-York Times' best seller list for three weeks. My guess would be that it was bought either by people thinking it was about the web, or bought as a present. I will also venture to guess that most of its readers did not make it past the first half.

For those who didn't here are two good quotes Gleick picked up:

Daniel Dennett: "A scholar is just a library's way of making another library".

Alexander Pope: "Providence has permitted the invention of Printing as a scourge for the sins of the learned".

It was also cool to learn that William Gibson called Borges "Our heresiarch uncle".

אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע אופיר

"מי לא מכיר את אופיר? אופיר אוהב לנגן ולשיר, וביום קיץ חם - אוהב גם תירס חם". יום אחד יוצא אופיר לטייל. הוא מתופף על קופסה עם מקל. "בים בם בם, תירס חם, תירס חם, בים בם בם". לירון שומעת את השיר ומצטרפת לאופיר כשהיא נוסעת אחריו על אופניים, שרה, ומצלצלת בפעמון. יהב עם דובון באה גם, ושניהם מצטרפים לשירה. צור שומע את השיר, פורץ לחצר ומחצצר. אלית באה לעזור באגף התופים עם כף וסיר ושחף מצטרפת עם עגלת בובות ובה עשרה תינוקות. כולם שרים. "בים בם בם, תירס חם, תירס חם, בים בם בם".

במצעד, בתזמורת ובשיר מגיעים כולם לבית של אופיר. רק פה מתגלה הפיאסקו. תירס? איזה תירס? אמא של אופיר איננה, אבא שלו נרדם. "אין תירס קר, אין תירס חם". כולם מפסיקים לשיר וצועקים על אופיר: "איזה פיכסה, אוי ואוף! אתה אופיר, אתה חצוף, מה זה פה, האם שכחת? איפה התירס שהבטחת". אופיר אולי נראה מעט נבוך, אבל כמו פוליטיקאי משופשף הוא גם יודע לענות. לא הבטיח ולא אבטיח. הוא בסך הכל שר. "לא הבטחתי, אני אוהב כך סתם לשיר".

כולם עצובים. שחף, האחרונה שהצטרפה מחליטה לקחת את העניינים לידיים. "נחפש תירס חם במקום אחר", היא אומרת, "בואו נסתובב, יש לי רעיון, לסבא שלי יש תירס חם, המון!". סבא של שחף ששמע כנראה כבר מקודם את השיר יודע שעל אופיר וההורים שלו אי אפשר לסמוך. הוא מוציא לכולם תירס חם ושם על הדשא. בהתחלה אף אחד לא נוגע בתירס. ממשיכים לשיר ומחכים שהתירס יתקרר. ומי אוכל ראשון? זה ש"אוהב סתם כך לשיר". זה שאופיר לא הבטיח לא אומר שהוא לא רוצה. הבטחות לחוד ותירס לחוד, ואם כבר יש אז אודרוב.

אופיר לא יוצא מהסיפור הזה כל כך טוב. לא נשמע סביר שהוא לא שם לב שהולכים אחריו חמישה ילדים, ביניהם אחד שנותן בזמבורה. עלאק "אוהב כך סתם לשיר". אופיר נשמע כמו מישהו שגם אם הוא הבטיח צריך לודא שהוא גם מבטיח לקיים. למצע שלו אין כיסוי. אתם יכולים ללכת אחריו, אבל תירס לא יצא לכם מזה. כשיהיה, לא בזכותו, הוא גם יאכל ראשון.

מצד שני, אולי בעצם לאופיר כבר נמאס. הוא הבטיח? הוא בסך הכל שר. מה הוא יכול לעשות שכשהוא שר פתאום נהיה מאחוריו תור לתירס? אופיר חי את הטרגדיה של המנהיג. אף אחד אחר לא מסכים להנהיג, אבל אם הסכמת, או לפחות לא סירבת, כל האחריות היא עליך. הוא הולך, הם באים. הוא שר, הם דורשים. מחכים לראות מתי התירס התקרר מספיק? אין טעם בכלל לשאול, ברור שהוא יהיה הראשון. חם מדי? חבל על הלשון של אופיר. לחכות למישהו אחר שיטעם ראשון? עד שזה יקרה התירס כבר ירקב. ככה זה כשצריך לקבל החלטות. כולם יודעים לבקר, אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שמחליט.

הקלות שבה "תירס חם" של מרים רות מ-1978 נותן את עצמו לאנלוגיה למערכת הפוליטית הישראלית לא אקראית. זאת לא רק ההתנהגות של אופיר שנראית לקוחה ממחוזות אחרים. בכל מה שקשור ליחס של הבוחר הישראלי למנהיגיו יש יותר מיסוד ילדי. כך למשל בכל הנוגע למצע של המפלגות. כשזה מגיע למצע הבוחר הישראלי מאמץ מערכת ערכים שלקוחה מהעולם של ילדים בני ארבע: "הבטחתם בטחון! הבטחתם שלום! הבטחתם גלידה!".

אותו הבוחר שילעג לאחר מכן למפלגות על שזנחו את עקרונותיהן שוכח שהוא עצמו בחר באותן מפלגות בכל הבחירות הזכורות, כשפעם אחרי פעם המצעים נזרקים כבר בזמן הרכבת הקואליציה. הזכרון הקולקטיבי המקולקל מאפשר לנו לרטון מחדש. אמפירית, אחרי שנדפקנו פעם אחת, אנחנו כבר לגמרי מכורים לזה. מעבר לזה, יש יותר מיסוד של היתממות בזעקה על הפער בין הכרזות הפוליטיקאים לפני הבחירות ולאחריהן. הרכבת קואליציה, בנוסף על הרבה דברים אחרים, היא שקלול יחסי של מצעים.

לא חסרים בישראל פוליטיקאים שיפזרו כל הבטחה שתגדיל את מניין המנדטים שלהם, וישכחו ממנה בשניה שבה תתחיל ספירת הקולות. גם לא חסרים בוחרים שנותנים לזה להמשיך ולקרות בכל פעם מחדש. זאת לא רק האדישות או הנאמנות המפלגתית. יש משהו מנחם בחוסר הרלוונטיות של המצע ביום שאחרי. אנחנו נוותר לנבחרים על הרבה מאד, על הרשעות, על בגידה בערכים, על כניעה ללוביסטים, על פופוליזם, או סתם טפשות. על דבר אחד לא נוותר - על הזכות להתלונן. 

מעשה בארבעה בלונים ואובייקט מעבר אחד

"אמא של רותי הביאה מתנה: שמחה וששון לכל ילד בלון". רותי מקבלת בלון כחול, סיגלית בלון סגול, רון בלון צהוב, אורי בלון ירוק, אלון בלון אדום. אחד אחרי השני הבלונים מתפוצצים. אורי זורק את הבלון הירוק והוא נופל על שיח ורדים ומתפוצץ, רון מבקש שאבא שלו ינפח את הבלון הצהוב כך שיהיה גדול כמו השמש ובסוף הוא מתפוצץ, מיצי, החתולה של סיגלית, שורטת את הבלון ומפוצצת אותו, רותי מחבקת את הבלון חזק והוא מתפוצץ, ואת הבלון האדום לוקחת הרוח. 

"מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות יצא ב-1974. חנה פנחסי בבלוג שחרית (תודה נועה!) טוענת שהילדות בספר מוצגות כפסיביות בהשוואה לילדים האקטיביים. "שתי הבנות בתפקיד טיפולי: הן מלטפות או מחבקות בובה וחתולה", כותבת פנחסי, "מחירו של התפקיד הטיפולי הוא שהבנות לא יכולות לגדל את הבלון שלהן כפי שרק בא להן, או להעז להשליך אותו למרחק כפי שעושים אורי ואלון". ד"ר שמעונה פוגל מנסה להציג ניתוח כולל של הספר כשהיא מציגה, בין השאר, פרשנות סמלית לצבעי הבלונים, ולפעולות הילדים. 

הכנתי טבלה שמרכזת את ההשוואות הבולטות האפשריות בין הילדים. 

	צבע בלון	מין	פעולה	האשם	ניחום	מי נתן	מספר מילים
אורי	ירוק	זכר	זורק ותופס את הבלון	שיח ורדים	"נביא לך בלון אחר"	אמא של רותי	21
רון	צהוב	זכר	ניפוח בלון (באמצעות אבא)	אבא	"זה סופו של כל בלון", ליטוף מאבא	אמא של רותי	30
סיגלית	סגול	נקבה	התכופפה ללטף את מיצי	מיצי	"כך קרה גם לרון"	אמא של רותי	28
רותי	כחול	נקבה	חיבקה את הבלון	רותי	"כך קרה גם לרון"	אמא של רותי	18
אלון	אדום	זכר	---	רוח חזקה	---	אמא של רותי	23

פנחסי ופוגל התייחסו בעיקר לעמודות הראשונות מתוך הטבלה הזאת. אותי עניינו בעיקר האחרונות. כל הילדים מקבלים את הבלון מאמא של רותי, אבל רק רותי היא הרותי שאמא של רותי היא אמא שלה. רותי אמנם מקבלת את הבלון ראשונה, אבל היא לא זוכה ליחס מועדף. בהתחשב בזה שרותי כנראה גדלה בבית ילדים, זאת לא סיטואציה מאד משונה. היחס לרותי כאחת מכולם מתבטא גם במיקום הדי אקראי שלה ברשימה וגם בהתייחסות השולית אליה בספר. 

בהשוואה לרותי מקומו של אורי מובלט כמי שהסיפור שלו מוצג ראשון. רון מקבל את מספר המילים הגדול ביותר ומספר המילים המוקדש לחלקה של סיגלית הוא השני בגובהו. רון מקבל גם את כינוי החיבה "רוני רון" ושני אזכורים מיוחדים, וסיגלית מקבלת כאקסטרה את מיצי. אלון הוא כבר סיפור אחר לגמרי - כל סוף הספר מוקדש לאלון עם שבירה של הפורמט שנוצר בארבעת הילדים הקודמים. כאילו לא די בחוסר הייחודיות של רותי, היא גם מקבלת הכי פחות מקום. 18 מילים מוקדשות לפעולה של רותי בשלוש שורות - ההתייחסות הקצרה ביותר מבין כל הילדים.

ההדחקה היחסית של רותי מובנת על רקע הניסיון להעניק לכל הילדים בקבוצת הילדים בקיבוץ יחס שווה בכל הנוגע לטיפול בהם בעיקר כשהיחס מגיע מאחד ההורים. רותי לא מסתדרת עם זה נהדר והיא חווה את הפרידה מהבלונים כמו פרידה מאמא שלה. אחרי שהבלונים של אורי, רון וסיגלית מתפוצצים רותי פוחדת שגם הבלון שלה יתפוצץ והיא מחבקת את הבלון "כמו שמחבקים בובה, כמו שמחבקים את אמא". 

כשאובייקט המעבר של רותי מתפוצץ, בשונה מאבא של רון, אמא של רותי, לא נמצאת שם כדי לנחם אותה. היא גם לא מקבלת הבטחה כמו זו שניתנת לאורי שיביאו לה בלון אחר. גם ההתייחסות האישית שניתנה לילדים האחרים נמנעת ממנה. הניחום שרותי מקבלת הוא פשוט חזרה על הניחום שקיבלה לפניה סיגלית – "כך קרה גם לרון, זה סופו של כל בלון". אפילו אחרי שהבלון מתפוצץ טורחים להזכיר לרותי שלא רק שהיא כמו כל האחרים, היא כמו האחרים בריבוע - היא כמו סיגלית שבעצמה היא כמו רון.

אורה אייל ציירה לילדים ולהורים בגדי סבנטיז אובר קוליים. חוץ מהגרביים עם הפסים האנכיים של אורי שנראים לי כפריט מומצא לחלוטין, כל הגרדרובה היתה יכולה להלבש היום, אולי חוץ מהמכנסיים של סיגלית, שבשנות ה-70' דווקא היו לבישים. הגרפיקה של אייל מפגישה בין רישומי הדמויות לבלונים הצבעוניים שמשתלטים על הדפים. מפתיע לגלות על העטיפה שרותי בלונדינית. כשגוגל עשו הומאז' רותי שוב נדחקה הצידה, הפעם לטובת סיגלית.

הרגשתי שיהיה חבל לוותר על כמה מהפרשנויות היותר בוטות של פוגל, חלקן לגיטימיות ברמה כזו או אחרת, בדרך כלל אחרת. 

"באפיזודה הראשונה מקבל אורי בלון ירוק ורץ בשמחה לשחק עמו. הירוק הוא צבע החיים, הצמיחה, האביב והנעורים. הוא מסמל תקווה ושמחה, אך גם חוסר ניסיון. האור הירוק משמש בכל העולם אישור מעבר, אות להתחלה חדשה.הצבע הירוק מסמל את מחזור החיים וההמשכיות, כי הפרח אמנם נובל, אך הצמח יצמיח פרחים חדשים".

"המספר חמש – כסכום של שתיים, מספר נקבי, ושלוש, מספר זכרי – קיבל חשיבות מיוחדת בתרבויות שונות, והוא מסמל את האדם כאחדות של הגבר והאישה. מרים רות נשארת צמודה לחלוקה זו, וחמשת הבלונים ניתנים לשתי בנות ולשלושה בנים, ובכך נרמז שהיצירה הזו עוסקת באדם באשר הוא אדם; הן גבר והן אישה. כיוון שהמספר חמש מסמל גם את השלמות, ניתן לפרש שהמבוגר המביא חמישה בלונים לילדים יוצא מעמדת מוצא של רצון לשלמות ועולם הרמוני".

"היצירה הזו יצאה לאור בשנת 1974 אחרי מלחמת יום כיפור. למרות שבמישור הגלוי אין כל הד לאירועים ההיסטוריים, במישור הסמוי הם באים לידי ביטוי במישור הפרשני. התקווה הגדולה והאופוריה אחרי "מלחמת ששת הימים" התנפצה לרסיסים באוקטובר 1973. לא ברור אם המחברת הייתה מודעת לעניין זה, אך היא בטאה ביצירה את האווירה הכללית של התקופה. כיוון שמדובר בבלון אדום, והצבע האדום ייצג בארץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית והסוציאליסטית, יתכן שהמעוף של הבלון האדום מבטא את האכזבה מהמימוש של הרעיונות הללו הן בבריה"מ והן בקיבוץ".

אם רוצים להמשיך את הכיוון שמוצג בציטטה האחרונה אפשר לטעון שהטלאי על המכנסים של אלון מסמן אותו כמנהיג פרולטרי. זה די מיותר, בעיקר בהינתן שבקיבוץ הטלאי לא סימן מעמדות סוציו-אקונומיים. "אלון בלון אדום" מצד שני יכול להיות אחלה שם למנהיג סוציאליסטי, או לפחות לצ'יף אינדיאני. 

בפוסט הבא: על דמות המנהיג ב"תירס חם". 

איה פלוטו והמטמורפוזות

איה פלוטו של דינה רון לאה גולדברג הוא סיפור פיקרסקי. לגולדברג שהיתה העורכת בספרית הפועלים מיוחסת החריזה בלבד, אבל לא בטוח ששם זה נגמר. במסגרת הז'אנר רון וגולדברג פוסחות על תיאור תהליכים רגשיים וקופצות ישר אל האקשן. מתחושת הניכור של פלוטו – "נמאס לו לשבת כך לבדו" – הן קופצות ישר לקריעת החבל. סיפור האקשן משולב עם בילדונגסרומן שבו הכלבלב מקיבוץ מגידו מתנסה בצורות קיום שונות משלו ובסוף חוזר אל המשק ואל גדי.

המפגש הראשון עם הצפרדע משולב ברפרנס לסיפור נרקיס ולמטמורפוזות של אובידיוס. "מתוך הבריכה מביטות בו עיניים של כלב – מה – יש שם מתחת למים?". בין עמוד 8 לעמוד 9 מסתתר סיפור ההתאהבות של פלוטו בעצמו (יש הרבה מקום באמצע, בספר שאני קורא לאביגיל זה עמודי קרטון, כמו כן תודה לנשות מדור צרכנות על הספרים – אביגיל מאד מרוצה מהטעם שלהם). בסצינה הבאה הוא כבר בתוך המים. כשהוא יוצא לחוף רואה פלוטו את פרח הנרקיס ורון וגולדברג משלימות את האזכור לאובידיוס.

הדג שמבהיר לפלוטו שמקומו אינו במים, מראה גם על המוזרות של המצב האמפיבי של הצפרדע שעניינה את פלוטו כמה עמודים קודם. "ובא אליו דג ואומר לו ככה: כלבים במים! לא, זה לא טוב! צא ידידי היקר לחוף!". אם מתעקשים, הצפרדע, הנדחה החברתי גם בסיפורי הנסיכה והצפרדע, שוברת באמפיביות שלה את הדיכוטומיה ים/יבשה והופכת ל"משונה", כמו שהיא מתוארת על ידי רון את גולדברג. 

המטמורופוזה של נרקיס עוברת התמרה למפגש הבא כשפלוטו רואה מעל הפרח פרפר, התגלמות המטמורפוזה האובידיאנית. בשונה מהשחזור של סיפור נרקיס פלוטו מוותר על הניסיון להיות איקרוס וחוזר לקרקע ולריאליזם הסובייטי של הקיבוץ. בדומה לתפקיד של הדג במים, המנטורית הסוציאליסטית של פלוטו בחזרה מהמטפוריות האובידיאנית היא הפרה שמהווה את הניגוד לזחל/גולם/פרפר/איקרוס. "שלום לך פרה. את עושה קצפת? 'טיפש קטן!' הפרה עונה. אני מיצרת חלב לגבינה!".

בסוף הסיפור, אחרי שהתקרב למצבי הקיום חלופיים, פלוטו חוזר לקיבוץ ולגדי, ופותר את הפרובלמטיקה הראשונית – מצב הבדידות. מי שרוצה יכול להלביש על הפרובלמטיקה של פלוטו ניכור בורגני - "יש לו הכל: מרק ועצם, זה טוב ויפה, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך לבדו". לחלופין, הקיבוץ יכול להיות האידיליה ההתחלתית שממנה יוצא סידהרתא לטיפוס במעלות הרוח. שתי האפשרויות די מיותרות.

שאלה אחת – מי נותן לכלב מרק?

בעצם יש עוד שאלה – למה פלוטו חוזר לגדי ולא לאסנת, אבל בטח יש לזה הסבר מניח את הדעת.

הקריאות החוזרות של הספר הזכירו לי שרציתי מזמן לעשות את "איה פלוטו: סיור במערכת השמש", שבו הוא מגיע בסוף לפלוטו. 

בינתיים כתבתי את שלושת העמודים הראשונים, וסיון (הבטחת!) אמרה שהיא תכין איורים. אני שם כאן את שני הבתים הראשונים. הם מאד בסיסיים אבל נראה לי פחות מגניב להתרחק מהמקור. בתקוה הספר המלא בהמשך.

פלוטו כלבלב מכוכב מאדים

יש לו הכל: חמצן ומים

זה טוב ויפה, אבל בינתיים

רוצה הוא לעוף לכוכבים

קרע את הכבל, נבח הב-הב

וטס לטייל בשביל החלב

עף מעל ירחים, עף מעבר לשמשות

היכן הוא ינחת? מעניין מאד!

Dan Simmons' Hyperion: Snarkish all The Way

It took me some 240 pages to realize that Dan Simmons' Hyperion is a Snark story with baby Rachel playing the beaver, but once that was in place everything is quite simple. Of course, there are many other references, Chaucer, and The Wizard of Oz ending being the most obvious, but it's Snarkish all the way.

I'll just put down some of the more obvious things.

A group sets out on a voyage to find a creature of annihilation.

Sol Weintraub dreams the Barrister's dream

There's a butcher on board.

One of the members of the group runs ahead, and there are signs of kidnap.

The first teller of his story faints and needs to be roused.

The dolphins' statement of missing the shark.

Who's who?

Bellman = Consul – in possession of the landing ship

Boots = Martin Silenus – wears boots

Barrister = Sol Weintraub, a professor of ethics, dreams the Barrister's dream

Banker = Het Masteen, goes ahead, kidnapped, flies, has everybody's time debt

Beaver = Baby Rachel

Baker = Father Lenar Hoyt, the first to tell his story. "The man they call 'Ho!'", "The man they called 'Hi!'". Father Dure is the dear uncle who tells him of the Snark. Like the Baker, he faints and needs to be roused

Butcher = Colonel Fedmahn Kassad, The Butcher of South Bresia

Broker = ?

Billiard-marker = ?

Brawne Lamia takes one spot, who takes the other? Probably Johnny. I'll put Lamia for Broker and Johnny for Billiard-marker for Keats' great skills.

Something Wicked Didn't Come

Wyrd Systers isn't one of Pratchett's greatest feats, but it might have been. It seems all the ingredients are there. The story tries taking in the world of theater and political influence, Shakespearian drama en large and Macbeth in detail – materials that should have been quite enough for Pratchett's talent for parody. He even lays out the foundations drawing from Macbeth – politics are a play, specifically a play the conclusion of which should be legitimacy. And yet, the symbolic web Pratchett so successfully weaves in later Discworld novels (Interesting Times, Small Gods, The Truth, Going Postal) and the deep parody that shines in his best are not really there. The Shakespearian drama is swept aside with a few "Diverse Alarums" and Exeunts , the fight for political power remains much too theatrical and many plotlines just tumble off the table. It might be that the attempt at writing a parody for a specific corpus, instead of focusing on more general narratives and institutions as in The Asian Monastery, The Press, Who Done It Story or the narrative of the Lost King – does not play to Pratchett's strengths. This is also evident in Maskerade. When Pratchett focuses on stylistics the larger scope is lost. The plus side - now I have all of Shakespeare's plays on my Sony Reader.