איה פלוטו והמטמורפוזות

איה פלוטו של דינה רון לאה גולדברג הוא סיפור פיקרסקי. לגולדברג שהיתה העורכת בספרית הפועלים מיוחסת החריזה בלבד, אבל לא בטוח ששם זה נגמר. במסגרת הז'אנר רון וגולדברג פוסחות על תיאור תהליכים רגשיים וקופצות ישר אל האקשן. מתחושת הניכור של פלוטו – "נמאס לו לשבת כך לבדו" – הן קופצות ישר לקריעת החבל. סיפור האקשן משולב עם בילדונגסרומן שבו הכלבלב מקיבוץ מגידו מתנסה בצורות קיום שונות משלו ובסוף חוזר אל המשק ואל גדי.

המפגש הראשון עם הצפרדע משולב ברפרנס לסיפור נרקיס ולמטמורפוזות של אובידיוס. "מתוך הבריכה מביטות בו עיניים של כלב – מה – יש שם מתחת למים?". בין עמוד 8 לעמוד 9 מסתתר סיפור ההתאהבות של פלוטו בעצמו (יש הרבה מקום באמצע, בספר שאני קורא לאביגיל זה עמודי קרטון, כמו כן תודה לנשות מדור צרכנות על הספרים – אביגיל מאד מרוצה מהטעם שלהם). בסצינה הבאה הוא כבר בתוך המים. כשהוא יוצא לחוף רואה פלוטו את פרח הנרקיס ורון וגולדברג משלימות את האזכור לאובידיוס.

הדג שמבהיר לפלוטו שמקומו אינו במים, מראה גם על המוזרות של המצב האמפיבי של הצפרדע שעניינה את פלוטו כמה עמודים קודם. "ובא אליו דג ואומר לו ככה: כלבים במים! לא, זה לא טוב! צא ידידי היקר לחוף!". אם מתעקשים, הצפרדע, הנדחה החברתי גם בסיפורי הנסיכה והצפרדע, שוברת באמפיביות שלה את הדיכוטומיה ים/יבשה והופכת ל"משונה", כמו שהיא מתוארת על ידי רון את גולדברג. 

המטמורופוזה של נרקיס עוברת התמרה למפגש הבא כשפלוטו רואה מעל הפרח פרפר, התגלמות המטמורפוזה האובידיאנית. בשונה מהשחזור של סיפור נרקיס פלוטו מוותר על הניסיון להיות איקרוס וחוזר לקרקע ולריאליזם הסובייטי של הקיבוץ. בדומה לתפקיד של הדג במים, המנטורית הסוציאליסטית של פלוטו בחזרה מהמטפוריות האובידיאנית היא הפרה שמהווה את הניגוד לזחל/גולם/פרפר/איקרוס. "שלום לך פרה. את עושה קצפת? 'טיפש קטן!' הפרה עונה. אני מיצרת חלב לגבינה!".

בסוף הסיפור, אחרי שהתקרב למצבי הקיום חלופיים, פלוטו חוזר לקיבוץ ולגדי, ופותר את הפרובלמטיקה הראשונית – מצב הבדידות. מי שרוצה יכול להלביש על הפרובלמטיקה של פלוטו ניכור בורגני - "יש לו הכל: מרק ועצם, זה טוב ויפה, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך לבדו". לחלופין, הקיבוץ יכול להיות האידיליה ההתחלתית שממנה יוצא סידהרתא לטיפוס במעלות הרוח. שתי האפשרויות די מיותרות.

שאלה אחת – מי נותן לכלב מרק?

בעצם יש עוד שאלה – למה פלוטו חוזר לגדי ולא לאסנת, אבל בטח יש לזה הסבר מניח את הדעת.

הקריאות החוזרות של הספר הזכירו לי שרציתי מזמן לעשות את "איה פלוטו: סיור במערכת השמש", שבו הוא מגיע בסוף לפלוטו. 

בינתיים כתבתי את שלושת העמודים הראשונים, וסיון (הבטחת!) אמרה שהיא תכין איורים. אני שם כאן את שני הבתים הראשונים. הם מאד בסיסיים אבל נראה לי פחות מגניב להתרחק מהמקור. בתקוה הספר המלא בהמשך.

פלוטו כלבלב מכוכב מאדים

יש לו הכל: חמצן ומים

זה טוב ויפה, אבל בינתיים

רוצה הוא לעוף לכוכבים

קרע את הכבל, נבח הב-הב

וטס לטייל בשביל החלב

עף מעל ירחים, עף מעבר לשמשות

היכן הוא ינחת? מעניין מאד!

Dan Simmons' Hyperion: Snarkish all The Way

It took me some 240 pages to realize that Dan Simmons' Hyperion is a Snark story with baby Rachel playing the beaver, but once that was in place everything is quite simple. Of course, there are many other references, Chaucer, and The Wizard of Oz ending being the most obvious, but it's Snarkish all the way.

I'll just put down some of the more obvious things.

A group sets out on a voyage to find a creature of annihilation.

Sol Weintraub dreams the Barrister's dream

There's a butcher on board.

One of the members of the group runs ahead, and there are signs of kidnap.

The first teller of his story faints and needs to be roused.

The dolphins' statement of missing the shark.

Who's who?

Bellman = Consul – in possession of the landing ship

Boots = Martin Silenus – wears boots

Barrister = Sol Weintraub, a professor of ethics, dreams the Barrister's dream

Banker = Het Masteen, goes ahead, kidnapped, flies, has everybody's time debt

Beaver = Baby Rachel

Baker = Father Lenar Hoyt, the first to tell his story. "The man they call 'Ho!'", "The man they called 'Hi!'". Father Dure is the dear uncle who tells him of the Snark. Like the Baker, he faints and needs to be roused

Butcher = Colonel Fedmahn Kassad, The Butcher of South Bresia

Broker = ?

Billiard-marker = ?

Brawne Lamia takes one spot, who takes the other? Probably Johnny. I'll put Lamia for Broker and Johnny for Billiard-marker for Keats' great skills.

Something Wicked Didn't Come

Wyrd Systers isn't one of Pratchett's greatest feats, but it might have been. It seems all the ingredients are there. The story tries taking in the world of theater and political influence, Shakespearian drama en large and Macbeth in detail – materials that should have been quite enough for Pratchett's talent for parody. He even lays out the foundations drawing from Macbeth – politics are a play, specifically a play the conclusion of which should be legitimacy. And yet, the symbolic web Pratchett so successfully weaves in later Discworld novels (Interesting Times, Small Gods, The Truth, Going Postal) and the deep parody that shines in his best are not really there. The Shakespearian drama is swept aside with a few "Diverse Alarums" and Exeunts , the fight for political power remains much too theatrical and many plotlines just tumble off the table. It might be that the attempt at writing a parody for a specific corpus, instead of focusing on more general narratives and institutions as in The Asian Monastery, The Press, Who Done It Story or the narrative of the Lost King – does not play to Pratchett's strengths. This is also evident in Maskerade. When Pratchett focuses on stylistics the larger scope is lost. The plus side - now I have all of Shakespeare's plays on my Sony Reader.

Poor Dad, Mormon Dad

My aversion of self-help books was abated more and more as I read the first few chapters of 7 Habits. Covey has indeed written a self-help book, but he has done so more as a Mormon preacher and less as a BS professor. While I have very little patience for the latter, the first succeeds at least in capturing my interest.

The banality, verbosity, and utter seriousness which would have made me throw away a tread-of-the-mill self-help book actually fit into place quite nicely once the book is viewed as a sermon. Other features – the complex-graphics-no-data-added (couldn't help the notion that something was wrong with the perspective) and the recurring references to Covey's extensive range of merchandise are a sharp reminder of what this book is, and that as a self-help book it probably worked best for Covey himself.

The principles described in 7 Habits, while very much universal – a good equivalent would be the Chinese Da Xue – are a perfect fit for Mormonism. You have here a blend of good old fashioned values, importance of family, Memento Mori and self-determinsm. It should be noted that the outcome is much more sobre and in touch with actual real world situations than can be expected.

After the preliminary chapters the book settles into three phases, alternating between them quite freely. Classic Self-Help chapters that have the copyright sign written all over them if not in letter at least in spirit ("I suggest that in an interdependent situation, every P problem is a PC opportunity – a chance to build the Emotional Bank Accounts that significantly affect interdependent production") are followed by sermon bits, and these are sometimes replaced with quite penetrating bits summarizing in a rigorous fashion large amounts of BS texts and Success Books.

Page 296 and the preceding few pages contain a few of the book's more lucid parts: 1. If you want to be effective don't watch too much TV; 2. If you want to keep an open mind (mental fitness) read great books. However, Covey ends up saying that you should try to keep physically, mentally, socially and spiritually fit, on a daily basis - spending an hour a day. Given that the Great Spaghetti Monster appreciates short prayers (spiritual fitness), and even neglecting to hit the showers after a workout (physical fitness) that leaves about ten minutes for reading (mental fitness), and Covey wants us to aspire to one book a week. Unless he makes Dr. Seuss a part of his Pantheon of "quality literature" that is not likely. The discrepancy might be explained by his examples of "quality literature" – "Great books, the Harvard Classics, autobiographies, National Geographic".

On the upside, as with almost every self-help book, 7 Habits, by way of bringing up the subject, can help the reader spend a little time thinking about his long term goals and strategies. Up until now, for me, it came down to putting a few cardboxes in the storage room. It also reminded me what a nice ornament "The Book of Mormon" will make in my library. An afterthought: I think Lock's character in Lost might be based on Covey.

ההיבריס והעוגיות

משהו שכתבתי לפני עשור ופורסם במסגרת "אמירות" - כתב העת התוך אוניברסיטאי של חוג אמירים. רשימת התוכן עצמה לא חסרת עניין.

Ultima I: The First Age of Darkness

It took me much longer than I thought, but I actually finished "Ultima I: The First Age of Darkness", originally released in 1980. Had to use a DOS emulator as well. The game itself is very similar to Ultima IV, which I played on my brother's Commodore 64. One thing that took me quite a long time to adjust to - there's nothing to look for in the dungeons, their sole purpose is to fight monsters. Another thing - you actually have to kill the jester to win, so there goes your morality. Expectantly moving onward to Ultima II.

An afterthought - It maybe that you can steal the key and avoid killing the jester, but i'll have to start over for that. Fuck Karma.

The Wonderful Wizard of Oz

'No matter how dreary and grey our homes are, we people of flesh and blood would rather live there than in any other country, be it ever so beautiful. There is no place like home.'

The Scarecrow sighed.

'Of course I cannot understand it,' he said. 'If your heads were stuffed with straw, like mine, you would probably live in the beautiful places, and then Kansas would have no people at all. It is fortunate for Kansas that you have brains.'"

)L. Frank Baum, The WonderfulWizard of Oz(

The first half of Baum's book is surprisingly close to what you would expect after watching the 1939 Hollywood classic, grey Kansas included. The mostly unknown second half however is much more reminiscent of Carroll's Alice's Adventures. A great wall made of China is one of the clearer Carroll style nonsensical wordplays. This nonsensical allusion also draws the attention to another Odyssey which is even closer to The Wonderful Wizard - the Chinese "Journey to the West".