אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע אופיר

"מי לא מכיר את אופיר? אופיר אוהב לנגן ולשיר, וביום קיץ חם - אוהב גם תירס חם". יום אחד יוצא אופיר לטייל. הוא מתופף על קופסה עם מקל. "בים בם בם, תירס חם, תירס חם, בים בם בם". לירון שומעת את השיר ומצטרפת לאופיר כשהיא נוסעת אחריו על אופניים, שרה, ומצלצלת בפעמון. יהב עם דובון באה גם, ושניהם מצטרפים לשירה. צור שומע את השיר, פורץ לחצר ומחצצר. אלית באה לעזור באגף התופים עם כף וסיר ושחף מצטרפת עם עגלת בובות ובה עשרה תינוקות. כולם שרים. "בים בם בם, תירס חם, תירס חם, בים בם בם".

במצעד, בתזמורת ובשיר מגיעים כולם לבית של אופיר. רק פה מתגלה הפיאסקו. תירס? איזה תירס? אמא של אופיר איננה, אבא שלו נרדם. "אין תירס קר, אין תירס חם". כולם מפסיקים לשיר וצועקים על אופיר: "איזה פיכסה, אוי ואוף! אתה אופיר, אתה חצוף, מה זה פה, האם שכחת? איפה התירס שהבטחת". אופיר אולי נראה מעט נבוך, אבל כמו פוליטיקאי משופשף הוא גם יודע לענות. לא הבטיח ולא אבטיח. הוא בסך הכל שר. "לא הבטחתי, אני אוהב כך סתם לשיר".

כולם עצובים. שחף, האחרונה שהצטרפה מחליטה לקחת את העניינים לידיים. "נחפש תירס חם במקום אחר", היא אומרת, "בואו נסתובב, יש לי רעיון, לסבא שלי יש תירס חם, המון!". סבא של שחף ששמע כנראה כבר מקודם את השיר יודע שעל אופיר וההורים שלו אי אפשר לסמוך. הוא מוציא לכולם תירס חם ושם על הדשא. בהתחלה אף אחד לא נוגע בתירס. ממשיכים לשיר ומחכים שהתירס יתקרר. ומי אוכל ראשון? זה ש"אוהב סתם כך לשיר". זה שאופיר לא הבטיח לא אומר שהוא לא רוצה. הבטחות לחוד ותירס לחוד, ואם כבר יש אז אודרוב.

אופיר לא יוצא מהסיפור הזה כל כך טוב. לא נשמע סביר שהוא לא שם לב שהולכים אחריו חמישה ילדים, ביניהם אחד שנותן בזמבורה. עלאק "אוהב כך סתם לשיר". אופיר נשמע כמו מישהו שגם אם הוא הבטיח צריך לודא שהוא גם מבטיח לקיים. למצע שלו אין כיסוי. אתם יכולים ללכת אחריו, אבל תירס לא יצא לכם מזה. כשיהיה, לא בזכותו, הוא גם יאכל ראשון.

מצד שני, אולי בעצם לאופיר כבר נמאס. הוא הבטיח? הוא בסך הכל שר. מה הוא יכול לעשות שכשהוא שר פתאום נהיה מאחוריו תור לתירס? אופיר חי את הטרגדיה של המנהיג. אף אחד אחר לא מסכים להנהיג, אבל אם הסכמת, או לפחות לא סירבת, כל האחריות היא עליך. הוא הולך, הם באים. הוא שר, הם דורשים. מחכים לראות מתי התירס התקרר מספיק? אין טעם בכלל לשאול, ברור שהוא יהיה הראשון. חם מדי? חבל על הלשון של אופיר. לחכות למישהו אחר שיטעם ראשון? עד שזה יקרה התירס כבר ירקב. ככה זה כשצריך לקבל החלטות. כולם יודעים לבקר, אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שמחליט.

הקלות שבה "תירס חם" של מרים רות מ-1978 נותן את עצמו לאנלוגיה למערכת הפוליטית הישראלית לא אקראית. זאת לא רק ההתנהגות של אופיר שנראית לקוחה ממחוזות אחרים. בכל מה שקשור ליחס של הבוחר הישראלי למנהיגיו יש יותר מיסוד ילדי. כך למשל בכל הנוגע למצע של המפלגות. כשזה מגיע למצע הבוחר הישראלי מאמץ מערכת ערכים שלקוחה מהעולם של ילדים בני ארבע: "הבטחתם בטחון! הבטחתם שלום! הבטחתם גלידה!".

אותו הבוחר שילעג לאחר מכן למפלגות על שזנחו את עקרונותיהן שוכח שהוא עצמו בחר באותן מפלגות בכל הבחירות הזכורות, כשפעם אחרי פעם המצעים נזרקים כבר בזמן הרכבת הקואליציה. הזכרון הקולקטיבי המקולקל מאפשר לנו לרטון מחדש. אמפירית, אחרי שנדפקנו פעם אחת, אנחנו כבר לגמרי מכורים לזה. מעבר לזה, יש יותר מיסוד של היתממות בזעקה על הפער בין הכרזות הפוליטיקאים לפני הבחירות ולאחריהן. הרכבת קואליציה, בנוסף על הרבה דברים אחרים, היא שקלול יחסי של מצעים.

לא חסרים בישראל פוליטיקאים שיפזרו כל הבטחה שתגדיל את מניין המנדטים שלהם, וישכחו ממנה בשניה שבה תתחיל ספירת הקולות. גם לא חסרים בוחרים שנותנים לזה להמשיך ולקרות בכל פעם מחדש. זאת לא רק האדישות או הנאמנות המפלגתית. יש משהו מנחם בחוסר הרלוונטיות של המצע ביום שאחרי. אנחנו נוותר לנבחרים על הרבה מאד, על הרשעות, על בגידה בערכים, על כניעה ללוביסטים, על פופוליזם, או סתם טפשות. על דבר אחד לא נוותר - על הזכות להתלונן.